לעולם בעקבות הסמס

"אוף, שייגמור כבר...", "כמה זמן?! למה הוא לא מסיים?!". מצלצל לכם מוכר? מזדהים? גם בלי להכיר אתכם אני יכול לשער שחווית המפגש עם המרצה/הרב /המורה (מחק את המיותר, אם יש כזה) שחי לו 'מעל הזמן', צרובה עמוק בתודעתכם. יש דוֹברים המסוכסכים קשות עם השעון, והקשר בין שעת פתיחת נאומם לרגע הסיום שלו, לוטה בערפל כבד. הצרה הכפולה היא, שבדומה לנשים המשקיעות הרבה באיכות הבגד אך מעט מאוד בכמותו, אצל אשפי הדיבור הנ"ל, האורך בא לא פעם לפצות על היעדר העומק, וקהל השומעים המסכן נידון למסכת פיהוקים ממושכת, תוך כדי שיגור רמזים מתחננים אל האוחז במיקרופון שהגיע כבר זמן קריאת שמע של שחרית.

אבל בואו ונהיה כנים. הבעיה אינה רק מצד הדובר. לא מדובר רק בחוסר סבלנות מוצדק מפני מרצה חסר טקט ששוכח לסיים. מדובר באחד המאפיינים הבולטים ביותר של הדור שלנו.

קוצר רוח.

האם אתה חולה בפייסבוקית?
אם פעם כדי לנסוע מירושלים לתל-אביב היית צריך לצאת למסע מפרך, ולהיטלטל על גבי חמור זקן במשך שבועיים, היום בן אדם מְדַוֵוש קלות על גבי מאזדתו ותוך שני שלישי השעה בא בשערי העיר ללא הפסקה. אם בעבר, כדי להכין ארוחת צהריים, עקרת הבית החרוצה הייתה נאלצת לאחוז בעוף ולשרך רגליה אל השוחט, ומשם בשרשרת ארוכה של ניקוי, ניקור, מריטה ומליחה, להביא אותו בסופו של יום אל הצלחת, כיום, ההתמחות המרכזית הנדרשת להפקת ארוחה טובה היא פתיחת דלתות המקפיא והמיקרוגל והורדת מתכונים מן האינטרנט. ובלי שהרגשנו נולד כאן דור שלם שדורש קיצור. דור שמילות המפתח המנחות את חייו הן 'זמין', 'ידידותי' ו'פשוט להפעלה'. סייעה לזה מאד תרבות המדיה המאכילה אותנו ללא הרף ב'אייטמים'. מהירים, קליטים והחשוב מכל – קצרים. והתוצאה היא שהשריר המפותח ביותר אצל יותר מידי אנשים אינו המוח, אלא דווקא זה של האצבע השניה ביד הימנית. זו המופקדת על מלאכת הזפזופ האינסופי. הרשתות החברתיות רק העצימו את התופעה, כשפיתחו שיח שטחי, עילג וסמסי, כשמוקד העניין שלו הוא ה'פֵייס', ולאו דווקא ה'בּוּק'. כשמארק צוקרברג הגה את הרעיון המבריק שהפך אותו במהרה למיליארדר הצעיר בעולם, הוא יצר כלי שמאפשר להזין לתוכו כמות עצומה של תמונות וסרטונים, אך כלל אינו בנוי להכיל מאמרים שאורכם עולה על כמה שורות. 'למה שמישהו ירצה לקרוא כל כך הרבה טקסט? הרי 'תמונה אחת שווה אלף מילים', לא?'. אז נכון שהלל הזקן הצליח כבר לפני יותר מאלפיים שנה למקד את התורה כולה במשפט קצר אחד שהיה עובר אפילו בטוויטר. אבל בל נשכח. היה גם חלק שני למשפט. "ואידך פירושא הוא, זיל גמור!". היכולת הנפלאה לקצר, וליצור כלי שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה, לא אמורה להיות שיטת הלימוד המרכזית שלנו, השפה אותה אנו מדברים. בוודאי שלא להפוך להיות הגישה הבסיסית שלנו לעולם. כשפחות משבריר שניה חולף בין הרגע בו הרמזור מחליף לירוק, לצפירה העצבנית שמשגר הרכב שמאחוריך, אתה מתחיל להפנים שהתדר שהתרבות שלנו משדרת בו לקוי, והתוצר שלה הוא דור קצר רוח, שטחי, פשטני ועצלן, או במילה אחת - פייסבוקי.

מחשבות ארוכות
"כששבים בתשובה שלמה, אפשר אחר כך לחשוב מחשבות ארוכות. וכל זמן שהתשובה היא מפוקפקת, המחשבות הרוחניות הנן רק בגדר רצוא ושוב, בהערות קטנות ומופסקות" (אורות התשובה י,ב). לא בטוח שהרב קוק זצ"ל התכוון בדיוק לזה, אך אין ספק שאחד הדברים שהעולם שלנו צריך לעשות בו תשובה הוא התחום הזה. היכולת לחשוב מחשבות ארוכות, עמוקות ומורכבות. מחנכים והורים רבים ניצבים מידי יום בפני הדילמה עד כמה לרדד, לפשט ולקצר את המסרים המועברים לתלמידים כדי לתת להם סיכוי להיקלט אצל ילדי דור המיקרוגל. או שמא עלינו להמשיך להתעקש ולחתור לעומק, לתפיסה מורכבת, לתהליכיות, לצמיחה סבלנית גדושת שלבים. יודעי דבר טוענים שהמדור הפופלארי ביותר בעלוני השבת הוא שו"ת הסמס. איני יודע האם אלוקים יכול לברוא שאלת סמס שלא יוכל לענות עליה, אבל מי שיתעקש להכניס את הדברים הגדולים ביותר בחיים כמו אמונה, אהבה, רוחניות, מערכות יחסים עם בני אדם, למיטת סדום של מאה וארבעים תווים, עלול לגלות שמעולמות שלמים של משמעויות ועומקים, הוא מגרד בקושי את הקליפה.